ההתייחסות של הטקסט הספרותי לטקסט ספרותי אחר כאמצעי אמנותי היא תופעה מוכרת היטב בספרות, הן בשירה הן בפרוזה. את הטקסט הספרותי ה"חיצוני" אפשר לשלב ביצירה על דרך הרמיזה (אלוזיה), על ידי הבאת חלקים ממנו כלשונם, או בשינויים. אפשר גם להפנות אליו באמצעות רמיזות על עניינים המופיעים בו (כגון שמות גיבורים ומקומות). רוב ההתייחסויות לטקסט חיצוני נעשות בלא זיהוי שמו ומחברו (אם יש), וזאת מתוך הנחה מוקדמת שלפיה הקורא יוכל בעצמו לזהות את הטקסט ואת ההקשר ויוכל לקשר בינם ובין הקשרה של היצירה עצמה. לטקסט הנרמז או הנזכר יכולים להיות תפקידים אמנותיים, אבל לעצם האנונימיות שלו יש תפקיד בפני עצמו: זוהי מעין הזמנה ליחסי אינטימיות תרבותיים - חברתיים בין הסופר - המובלע לבין הקורא - המובלע, יחסים המושתתים על הנחת צופן תרבותי משותף. בהנחת הסולידריות התרבותית בין הסופר לקורא המשתמעת מן הרמיזה מובלעת לעתים גם מעין מחמאה משותפת לשניהם, הרומזת על רמת חינוכם ועל הידע התרבותי שלהם, מחמאה הפועלת גם כאשר הקורא אינו מכיר את ההקשר המדויק, אך הוא מזהה את הרקע הכללי של הרמיזה. מובן שהתחבולה פועלת רק אם ההנחות המוקדמות הללו מתקיימות. שינויים בהרגלי החינוך וההשכלה של קהל הקוראים ובסולם הערכים התרבותי שלהם עשויים להפוך תחבולות כאלה לאבן נגף המסכלת את היענותו של הקורא לטקסט. הדברים אמורים לא רק ביצירות ספרות, אלא גם ברמיזות לתחומי תרבות אחרים, כמו למשל התייחסות להיסטוריה, למיתולוגיה, לפילוסופיה ולפובליציסטיקה של העולם הקלסי בספרות האירופית במאה השמונה - עשרה ומחצית המאה התשע - עשרה.

התייחסות ספרותית ליצירות אמנות לא - ספרותיות (ציור, מוזיקה, פיסול, אדריכלות וכדומה) היא תופעה שצמחה בספרות האירופית לקראת המחצית השנייה של המאה התשע - עשרה על רקע הרעיון של "האחווה בין האמנויות", רעיון שתחילתו במחשבה הרומנטית ושיאו בפואטיקה הסימבוליסטית. במסגרת זו יש משמעות פואטית לסוג האמנות שאותו הסופר בחור להזכיר. לצמיחתה של תופעה זו סייעו, מלבד הרקע הפואטי, גם שינויים במסגרת ההשכלה, החינוך ותרבות הבידור, שעשו את האמנויות היפות לחלק מכובד בצופן התרבותי של קהל הקוראים. על רקע זה יכול היה הסופר לצפות שהיצירות הנזכרות תהיינה מוכרות, לפחות לקהל קוראים נבחר.

בצד שירים המנסים לשחזר במילים יצירות אמנות לא - מילוליות, כמו למשל שירו של בודלר " La Musique  " (1857) שכותרתו המקורית היא "בטהובן", שירו של רילקה " In der Kapelle st. Wenzels  " (1895), או שירו של אודן " Musée des Beaux Arts  " (1930), המתאר את תמונתו של ברויגל "איקרוס" – אפשר למצוא גם בפרוזה דוגמאות לא מעטות לרמיזה על יצירות אמנות לא - ספרותיות. ומכאן ראוי לעשות שלוש הבחנות: ראשית, בין רמיזה גרדא ובין ניסיון לשחזר במפורט את היצירה ואת הרושם שהיא עושה. כך, למשל, ב"סונטת קרויצר" של טולסטוי (1889) ממלאת הסונטה של בטהובן תפקיד מרכזי בעלילת הסיפור, אך היא אינה מתוארת בטקסט ואינה נזכרת בשום מקום מלבד בכותרת הסיפור, ואילו ב"טריסטן" של תומאס מאן (1903) נזכר תחילה הנוקטורנו במי במול מז'ור אופוס 9 מספר 2 של שופן, ואחר כך הגיבורה פונה לנגינת "טריסטן" של וגנר (כנראה עיבוד לפסנתר של האופרה) והיצירה, ההופכת לכוח דמוני המניע את גורלה, מתוארת בהרחבה. שנית, יש להבחין בין הזכרת היצירה על דרך הדימוי, כאסוציאציה של המספר או של אחד הגיבורים, ובין רמיזה ליצירה כשהי א נ וכחת בעולם הבדיוני וממלאת תפקיד בעלילה. כך, למשל, בנובלה "סרזין" של בלזק (1830) הזמרת זמבינלה, שאינה אלא סריס, מזכירה לפסל סרזין את פסלה של ונוס ואת פסל פיגמליון, וב"החטא ועונשו" של דויסטויבסקי (1866) אומר סודריגאילוב שפני כלתו דומות לפניה של "המדונה הסיקסטינית" של רפאל. לעומת זאת, ציורו של ז'ן לואי דוד "אפלס מצייר את קמפספה בפני אלכסנדר" העומד ברקע הנובלה "יצירת המופת האלמונית" (1831) של בלזק, משמש ציר עלילה מרכזי לאירועי היצירה. כאפשרות ביניים, שבה ממזגת רמיזת היצירה את המישור הדמיוני ואת מישור הממשות, אפשר לראות מקרים שבהם אסוציאציות מתחום הציור או המוזיקה משמשות מניע פסיכולוגי לפעולותיו של הגיבור. כך, למשל, בסיפור אחר של בלזק, "הנקמה" (1830), מתאהבת נערה בחייל ישן בגלל הדמיון שהיא מוצאת בינו ובין אנדימיון הישן בתמונה של ז'ירודה, "אנדימיון". שלישית, ראוי להבחין, בעיקר בפרוזה, בין יצירות אמנות שיש לרמיזה עליהן הנמקה ראליסטית, למשל, כאשר מופיעות ביצירה עצמה דמויות של אמנים או כאשר יצירת האמנות מאפיינת את עולמה הרוחני והתרבותי של דמות כלשהי, ובין יצירות אמנות שאין לרמיזה עליהן הנמקה ראליסטית, אלא הו קשורות לנושא היצירה או לכוונותיו הפואטיות - סגנוניות של הסופר. דוגמה לאפשרות השנייה אפשר לראות בכותרת הרומן של אנדרה ז'יד "סימפוניה פסטורלית" (1925): הבחירה ביצירה זו של בטהובן אינה נובעת מהנתונים של העולם הבדיוני. עיקר תִפקודה הוא ביצירת קשרי משמעות אירוניים המבליטים את יחסו המזויף של הכומר לנערה העיוורת. הכותרת רומזת גם על מגמותיה הסגנוניות - הרטוריות של היצירה, ובכך תורמת לאפקט האירוני. באופן דומה מתפקדות כותרות שירים מסוג "רקוויאם" של רילקה, ובשירה העברית – "נוקטורנו" של טשרניחובסקי (1900) או "הרואיקה" של א"צ גרינברג (1925). בסוג זה של רמיזות היכרותו של הקורא עם היצירה המסוימת לא תמיד הכרחית לשם פיענוח משמעות הרמיזה ולשם הערכת תרומתה להקשר. הבנת משמעותה המילולית (כגון, רקוויאם – תפילת אשכבה, נוקטורנו – שיר לילה וכו') – יכולה להספיק להבנת תִפקודו.

ההבדל העקרוני בין ההתייחסות של הטקסט ליצירות ספרות ובין התייחסותו ליצירות מאמנויות אחרות הוא בכך שאי אפשר לשלב בטקסט חלקים מהיצירה האחרת. אפשרי רק שחזור מילולי המייצג את היצירה או חלקים ממנה, וכן תיאור ההתרשמות שהיא מעוררת. אפשרי גם לרמוז על שם היצירה במובלט או בדרך אגב, עם או בלי שם מחברה. כאמור, רמיזות מסוג זה מניחות שהקורא הוא בעל התמצאות רחבה באמנויות הלא - ספרותיות, קורא שהשכלה בתחום אמנויות אלו היא חלק מובן מאליו מחינוכו ומתרבותו. אין פלא שהסיכוי למצוא רמיזות כאלה בספרות העברית של ראשית המאה הוא נמוך מאוד. הן לקורא העברי הן לסופר העברי בני אותו הדור היו האמנויות הלא - ספרותיות תחום שגם אם היה מוכר לא הפך לתשתית חווייתית - תרבותית המהווה מאגר של קונוטציות משותפות. ביצירותיו של גנסין ובני דורו (ברנר, שופמן ושניאור המוקדם) אפשר למצוא רמיזות ואף ציטוטים של קטעי שירה ברוסית בשפת המקור ובאותיות קיריליות, עדות לכך שהקורא היה אמור להכיר שירה רוסית בזמר ובדפוס. אצל גנסין בולט מספרן הרב של רמיזות ליצירות ולסופרים מהספרות האירופית הקלסית, שהבנתם היא לעתים חיונית להבנת הנקרא: להומרוס (בטרם, 284), לאריסטופנס (אצל, 444), להורציוס (בטרם, 284), לשקספיר (בטרם, 222, 284 וכן כותרת הסיפור "מעשה באותלו"), לגתה (אצל, 425), לשילר (הצדה, 153), לגוגול (הצדה, 586), לטולסטוי (בטרם, 628), לצ'כוב (בטרם, 281; אצל, 436), לבודלר (אצל, 414) ואף לסופרים ידועים פחות כמו גליב אוספנסקי (שמואל בן שמואל, 69), מיכאילוב - שילר (הצדה, 149) ואלכסיי טולסטוי (אצל, 448). מצויות גם רמיזות לכתבים פילוסופיים: דקרט (אצל, 447, 463), קַנט (בטרם, 281; אצל, 391, 442, 466), קרלייל (אצל, 452), שופנהאואר (אצל, 261) וניטשה (בטרם, 286). בסיפורי גנסין מצוטטים גם כמה פתגמים בלטינית וקטעי שירי עם רוסיים, ויש אף התייחסות לקיסר מקסימיליאן ולשוטה שלו (אצל, 382), שהיו גיבורים קבועים במחזה העממי האירופי.

כדי לאזן את התמונה יש לציין, שיצירתו של גנסין שופעת רמיזות מקראיות, משנאיות ותלמודיות, הרמיזות משירת ביאליק הן מרובות מאוד, ונרמזים גם יצירות וסופרים מן הספרות העברית בעיקר בסיפורו הראשון "ג'ניה" וגם בסיום הסיפור "הצידה". כל השפע הזה של רמיזות ביצירת גנסין ראוי למחקר בפני עצמו, והוא צוין כאן רק כדי להעמיד בפרופורציה נכונה את העניין שבו ידון המאמר: שלוש רמיזות ליצירות אמנות לא ספרותיות – שתיים מתחום הציור ואחת מתחום המוזיקה – המופיעות בשלושה סיפורים של גנסין.