מִיכַל הִיא יַלְדָּה מַקְסִימָה וּשְׂמֵחָה.

יֵשׁ לָהּ שֵׂעָר חוּם, חָלָק וְיָפֶה, וְעֵינָיִם שְׁחוֹרוֹת וַחֲכָמוֹת. הִיא אוֹהֶבֶת לָרוּץ וּלְהִשְׁתּוֹבֵב, וְגַם לָשִׁיר וְלִרְקֹד, לְצַיֵּר וְלִבְנוֹת וּלְהַקְשִׁיב לְסִפּוּרִים.

כֻלָּם אוֹהֲבִים אֶת מִיכַל: הַגַּנָּנוּת, הַחֲבֵרִים בַּגַּן וּבַשְּׁכוּנָה, וְכָל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה. אֲבָל יוֹתֵר מִכֻּלָּם אוֹהֲבִים אוֹתָהּ אַבָּא וְאִמָא.

יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁאִמָּא בָּאָה לָקַחַת אֶת מִיכַל מֵהַגַּן, אָמְרָה לָהּ מִיכַל: "אִמָּא, אַתְּ יוֹדַעַת, לְאִמָּא שֶׁל עֹמֶר מֵהַגַּן יֵשׁ תִּינוֹק קָטָן. קֹדֶם הַתִּינוֹק הָיָה בַּבֶּטֶן שֶׁלָּהּ, וְעַכְשָׁו הַתִּינוֹק יָצָא מֵהַבֶּטֶן, וְאִמָא שֶׁל עֹמֶר שָׂמָה אוֹתוֹ בָּעֲגָלָה."

וְאָז מִיכַל שְׁאֵלָה: "אִמָּא, גַּם לָךְ יֵשׁ תִּינוֹק בַּבֶּטֶן?"

וְאִמָא עָנְתָה: "לֹא, אֵין לִי תִּינוֹק בַּבֶּטֶן."

בְּדֶרֶךְ הַבַּיְתָה שְׁאֵלָה מִיכַל אֶת אִמָּא: "נָכוֹן שֶׁגַּם אֲנִי הָיִיתִי תִּינֹקֶת קְטַנָּה בָּעֲגָלָה?"

"בְּוַדַּאי," הֵשִׁיבָה אִמָּא.

"וְנָכוֹן שֶׁקֹּדֶם הָיִיתִי בַּבֶּטֶן שֶׁלָּךְ?" שָׁאֲלָה מִיכַל.

וְאִמָא עָנְתָה לָהּ: "אַתְּ לֹא הָיִית בַּבֶּטֶן שֶׁלִּי, אַתְּ הָיִית בַּבֶּטֶן שֶׁל אִשָּׁה אַחֶרֶת."