חיים אדלר 
 

       לפני כשבעים וחמש שנה, סמוך לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ייסדה ההסתדרות הציונית את 'עליית הנוער'. משקדרו שמי אירופה הסתייעו ב'עליית הנוער' משפחות ציוניות בגרמניה ובמרכז אירופה שתכננו עלייה לארץ ישראל כדי לשלוח לשם את ילדיהן המתבגרים. מאחר ש'עליית הנוער' הייתה מפעל חינוכי, הן ראו בארץ לא רק חוף מבטחים אלא גם מקום להמשך תהליך החינוך של ילדיהם.

       לקראת סוף שנות השלושים גם משפחות שלא היו חברות בתנועה הציונית שלחו את ילדיהן המתבגרים לארץ במסגרת 'עליית הנוער'. ההנחה הכללית הייתה שהילדים יהיו מעין חלוץ, וההורים חיש מהר יבואו בעקבותיהם. ואמנם במקרים לא מעטים כך היה, אבל הורים רבים הושמדו בשואה במכונת ההשמדה הנאצית וילדיהם לא זכו לראותם.

       ההנחה הציונית הקלסית - ב'עליית הנוער' ולימים גם בנעל"ה – הייתה ועודנה שיציאתם של ילדים ארצה סוללת את הדרך להורים שיבואו אחריהם. בקרב יהודי גרמניה ומרכז אירופה הייתה זו הנחה מפורשת וברורה, והיו שותפים לה יוזמי הפרויקט ומפעיליו וגם רוב רובן של המשפחות. בתכנית נעל"ה ההנחה מפורשת פחות, ומחזיקה בה בעיקר ההנהגה הציבורית של התכנית: הממשלה, הסוכנות ומִנהלת נעל"ה. בפועל נעל"ה משמשת מנוף להצטרפות משפחות לילדיהן עם או בלי ציונות - בין אם תכננו זאת מראש בין אם לא חשבו על כך כלל ועיקר. 

       תכנית נעל"ה היא אפוא דפוס חינוכי אטרקטיבי ביותר להורים ולילדים רבים בתפוצות: תכנית איכותית מבחינת ההשכלה שהיא מקנה ובעיקר מבחינת היחס האישי שרוב בני הנוער העולים זוכים לו בישראל. זה ההסבר לעלייתם של מאות בני נוער במסגרת נעל"ה מדי שנה בשנה זה שמונה עשרה שנה.  

בהשוואה בין התפקיד ההיסטורי של 'עליית הנוער' ובין התפקיד ההיסטורי של נעל"ה חשוב לציין שבשנותיה הראשונות עשתה 'עליית הנוער' פעולת הצלה: רוב בני נוער שעלו ארצה בחסותה לא היו נשארים בחיים, אילו לא היו עולים. הדברים אינם אמורים על רוב רובם של חניכי נעל"ה: כיום אנו יודעים שעל ראשם של יהודי האימפריה הסובייטית המתפוררת לא ריחפה סכנת השמדה, ואין סכנת השמדה גם בארצות האחרות שמהן באים חניכי נעל"ה.

       ההבדל מעניין וטרגי: בקהילות שבהן יציאת הילדים ארצה הייתה אמורה להיות פתח לעליית המשפחה כולה – רבים מאוד לא הצליחו להשלים את המשימה, ורק הילדים נשארו בארץ והשתלבו בחברה; ודווקא בארצות שבהן הציפייה לעליית כל המשפחה בעקבות הילדים הייתה מפורשת פחות התגשמה הציפייה מעבר למשוער.

  בשני המקרים ציפו המשפחות שהמוסדות הממונים יקיימו את הבטחתם שהעלייה ארצה תשתלב בתכנית חינוכית. בתכנית נעל"ה הציפייה המפורשת היא שהילדים ישלימו בארץ לימודים תיכוניים ויקבלו תעודה מוכרת שתאפשר להם המשך לימודים גבוהים בכל מקום בעולם. ב'עליית הנוער' היו להורים (ולילדיהם) פחות עניין בהשכלה התיכונית ובתעודה ויותר ציפייה שהילדים ילמדו עברית, יתוודעו למסורת ישראל וייצרו לעצמם תשתית להמשך חייהם בארץ.   

כמה יסודות חינוכיים שאפיינו את 'עליית הנוער' נשארו על כנם עד היום הזה, בעיקר בכפרי הנוער שבהם מתחנכים רבים מתלמידי נעל"ה. מאחר שמדובר בעלייה של נערים ונערות בלי ליווי הורים, הבינו מנהלי התכנית שעליהם לבנות סביבה חינוכית המושתתת על יסודות משפחתיים. הדמויות החשובות היו המדריך - דמות אבהית - ואם הבית - דמות אימהית. במערכות של חינוך פנימייתי בארצות אחרות אין תפקידים כאלה: לא ב-Public School האנגלי, לא במוסדות של המנזרים ולא במרבית ה-Residential Schools בימינו. המושג השגור בפינו עד היום – כפר נוער – הוא ייחודי.  יש בו אלמנט של קהילה, של אינטימיות, של יחד פנים אל פנים.

       כפר הנוער הטיפוסי של אותם הימים, הדגם הראוי עד היום - ממזג אפוא יסודות חינוכיים חשובים שווים במעלתם: (א) הקבוצה – היחידה החברתית הקטנה שהמדריך מטפל בה; (ב) בית הספר ומוריו; (ג) מפעלי אמנות חינוכיים כגון מקהלה, להקת מחול, תזמורת; (ד) עבודה במשק חקלאי או מלאכות כפיים אחרות. כל חניך יכול להגיע למיצוי כישרונותיו ויכולותיו בלימודיו האקדמיים, באמנות, בעבודה חקלאית, בפעילות חברתית.

       שילוב יסודות אלו העניק לכפרי הנוער עצמה פדגוגית עם תום עליית ההמונים לארץ בשנות השבעים. בשנים אלו הפנתה 'עליית הנוער' את מאמציה החינוכיים אל הנוער הישראלי: בכפרי הנוער התחנכו המוני בני נוער יוצאי משפחות עולים שחיו בארץ. המדריכים והאימהות בפנימייה - עובדים מסורים ובעלי השכלה - שימשו להם דמויות חיקוי בהתערותם בארץ. 

ברבות הימים איבדו כפרי הנוער את עצמתם הפדגוגית הרב-ממדית. הלימודים הפורמליים להשגת תעודת בגרות הם שעומדים כיום במרכז. רוב חניכי הפנימיות בכפרי הנוער - ילידי הארץ או חניכי הארץ - באים מן הפריפריות החברתיות.

       על רקע זה תלמידי תכנית נעל"ה הם תוספת מבורכת ברוב כפרי הנוער שבהם הם נקלטים. רובם מביאים אתם מסורת של לימודים, וגם בתחום ההתנהגות רבים מהם משמשים מופת לבני גילם הצברים.

       מאחר שהם באים ארצה בלי הוריהם, הטיפול בהם מחייב בנייה של מסגרות מעין משפחתיות והחייאה של הרכיבים הפדגוגיים הרב-ממדיים שהתפתחו ב'עלית הנוער'. תפקידים חשובים ביותר נושאים המדריך, אם הבית והקבוצה, וחשובה האפשרות של ביטוי העצמי באמצעות אמנות ופעילות חברתית.