חופשת הסמסטר עברה עליי ברובה בבאר שבע בניסיון לשכתב קלטות. ישבתי עם אוזניות
של ווקמן ורשמקול ותמללתי את ההקלטה במחשב. זו הייתה עבודה קשה. בהתחלה שקלתי
לשכור אדם שיעשה בשבילי את עבודת הנמלים הזאת, אך היו לי ספקות ולא הייתי שלם
עם המהלך.
כעבור זמן קצר זנחתי את התמלול. זנחתי את ההקלטות. החומר נערם על המדף שבחדרי.
על אף שיתוף הפעולה מצד המתפללים המעטים של בית הכנסת ועל אף הצלחת המצגת
שהעברתי בקורס חשתי עצבות. כי שמעתי בעיקר סיפורים עצובים. סיפורים עצובים מאוד
על קהילה הולכת ושוקעת. סיפוריהם של שרידי אדם שהגיעו מן החורבן וחייהם עמוסים
זיכרונות קשים, מבטם עצוב וראשם שחוח. חייהם הקודמים נשארו בין העיירה למחנה
ההשמדה. גם בניהם סבלו שנים לאחר התופת. צביקה פגוע ההלם ממלחמת יום כיפורים לא
התחתן מעודו. טובה פוגלמן נקטפה בדמי ימיה בתאונת דרכים. ואני, אדם אופטימי
מטבעי, נכנסתי אל תוך לבה של העצבות השזורה בין כותלי בית הכנסת. המיתר הסמוי
של העבר הנוגה שלח את צליליו אל מיתרי ההווה המתנגנים בי. כל הלוחות האלה עם
הנרות ושמות האנשים שנקטפו בטרם עת. העצבות של העבר המשליכה על העצבות של ההווה
ואולי בעצם גורמת אותה. מי יודע? שמעתי על עובדים ומדריכים במוסד יד ושם שביקרו
אצל פסיכולוגים בעקבות הסיפורים הקשים, הזיכרונות והתמונות שנחשפו אליהם במהלך
עבודתם שם. אמנם נחשפתי לסיפורים, אבל די היה גם בזה.
ואולי, אולי צדקה דפנה בדבריה אז, לפני כמה חודשים. היא אמרה: "אני דווקא שמחה
לנתק מגע עם העבר. העבר עצוב. העבר מעיק. בניתי לי הווה משמח וכיפי. אני חיה את
הרגע ומקווה שהעתיד יהיה כזה."
אולי. ואז התגנבה אל מוחי המחשבה שאולי דבר זה הרס את הקשר ביני לבין הילה. מי
יודע, אולי נדבקתי במלנכוליה הזאת ובאופן תת-מודע שידרתי אותה.
לילה אחד כמעט לא יכולתי לישון בשל הספקות שניקרו בי. קמתי ממיטתי, הלכתי אל
המטבח, הכנתי לעצמי תה וישבתי מכוסה בשמיכה על המיטה. רדוף מחשבות. כמה מכוניות
עברו בכביש. אי משם נשמע קול טרטור המנוע של משאית כבדה. מן הקומה שלמעלה נשמע
קול בכיו של תינוק.
כל הסיפורים ששמעתי הדהדו בי: הניה זלמנוביץ', יוסף הכט הכנר, ברקוביץ כבד
הראייה ורייזל אהבת נעוריו, פוגלמן. לרגע גיליתי חוסר עניין בכולם וחשבתי לחפש
לי נושא אחר, אופטימי יותר, יצירתי יותר, תלוי פחות בעבר.
שוב חשבתי על דבריה של דפנה על ההווה, על האימייל הנלהב שלה מחופי גואה, מקום
יפהפה שהיא חיה בו את הרגע ושוכחת את כל צרות היום-יום שמזמינה לנו ארצנו.
הגלויה ששלחה לי הייתה בערמת הניירות והמכתבים על שולחן הכתיבה שלי. לקחתי את
הגלויה והבטתי בדקלי הקוקוס הגדלים על החוף המסולע הטרופי. הודו ארץ הפלאות.
נופים אנושיים מדהימים. ריח תבלינים. שלוות אין קץ. ערים שוקקות. מילים כמו
נירוונה, קארמה ושאנטי. ניקוי ראש.
פתחתי את העיתון שנח לידי. בעמוד האחרון פורסמו מבצעי הטיסות ליעדים אקזוטיים:
בנגקוק, ביג'ין, באלי. מודעה גדולה של חברת תור-טוס הציעה טיסות לבומבי ולדלהי
במבצע של הדקה התשעים במחיר של כחמש מאות דולר. במודעה אחרת של חברת שלמה טורס
נקבו מחיר של ארבע מאות דולר. נשמע טוב.