ללאה צבעוני שלום רב,
התרגשתי לקבל את האנתולוגיה 'עורי שפת עבר' ישירות ממך, במו ידיך, ואני מעריכה מאד את המאמץ, מה גם שהייתה סופה בחוץ, קר וגשום, והספר כבד, תרתי משמע.
ואכן, זה ספר מונומנטאלי, מפעל-אדירים של ממש. ריכוז עצום של יצירות המוקדשות לשפה העברית לאורך אלפיים שנה!
הספר יצא כלול בהדרו, וניכר שהושקעו בעיצובו היפה והמיוחד הרבה מחשבה, ידע, מסירות וגם ממון. המאמץ האדיר נשא פרי והאנתולוגיה יצאה בהידור רב, על נייר משובח, בכריכה יוצאת דופן המשמרת את הוד העבר עם עיצוב חדשני. הוא הדין בעיצוב צורת האותיות, הניקוד, ההערות, וכל שאר הפרטים המצטרפים יחד לאסופה עשירה ומגוונת, הנותנת תמונה נאמנה על ההיסטוריה של אהבת הלשון העברית, כפי שבאה לידי ביטוי ביצירות שקשרו לה כתרים.
אַת ראויה לכל שבח, על עצם הרעיון, היוזמה, הדבקות במטרה והביצוע. מי כמוני יכולה להעריך כמה תעצומות נפש השקעת בה, מההתחלה המִצערה ועד לסיום המפואר.
אשריך שזכית שמפעל אדירים זה, הוא שלך ובלעדיך לא היה יוצא מן הכוח אל הפועל.
עוד מִשִׁבחֵי האנתולוגיה הן הערות מראי-המקום המדויקות, והמפתחות השונים, המאפשרים התמצאות במרחבי היצירות הכלולות בו. הן חשובות הן לקורא המשכיל והן לחוקר המובהק.
שפע היצירות מעורר השתאות של ממש. רגע אני מדפדפת בו לפי הסדר, ורגע – אני מדלגת בין השירים לתקופותיהן השונות. זה לא רק שילוב מופלא של ישן וחדש, אלא גילוי אמיתי של אוצרותיה של הספרות העברית והאהבה הגדולה רבת-השנים ללשון. יש באנתולוגיה הרבה מאד גילויים חדשים של יוצרים בלתי-ידועים, שנשכחו, יחד עם יוצרים ידועי-שם.
כדי לקלוט ולהעריך את האנתולוגיה כערכה, יש צורך בהתמסרות רבה הדורשת זמן רב. אבל גם עלעול פה ושם, בכל רגע פנוי, מאפשר ליהנות ממנה, ובכל פעם להתמקד במשורר ובשיר אחר. תענוג של ממש!
שמחתי במיוחד שגם שירים ביידיש ובלשונות אחרות נכללו. זה חשוב מאד ונותן תמונה נאמנה על ספרויות-היהודים באשר הם, בלשונות-היהודים, כפי שנִסח בזמנו דב סדן. לכולם משותפת אהבת הלשון העברית. הוא הדין בשירי ילדים ובפזמונים, שטוב וחשוב שנכללו, כיוון שהם מעצבים את תודעתם של הילדים מן ההתחלה.
כצפוי, מספר הנשים מועט, אבל מתעשר והולך בדורות האחרונים. חיפשתי את המשוררת הראשונה המופיעה באנתולוגיה, והיא, אם לא טעיתי, אלזה לסקר שילר (עמ' 140), בתרגום יהודה עמיחי; אחריה: אלישבע (178); והשלישית היא: רחל (181). מכאן, מתרבות והולכות המשוררות ביידיש ובעברית, עד תמר חלוצי, שנולדה ב-1990 והיא חותמת את האנתולוגיה יחד עם עמנואל יצחק לוי (עמ' 467).
תודה גדולה על שזיכית אותי באנתולוגיה חשובה ומפוארת זו, תודה גדולה על התרומה הגדולה לתרבות העברית בישראל.
אני מאחלת לך ולכל העושים במלאכה, הצלחה רבתי!
בברכה חמה
נורית גוברין
מפעל חיים: משה גרנות על האנתולוגיה המקיפה הוציאה לאה צבעוני, ‘עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית’
‘עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית’ מאת לאה צבעוני הוצאת ‘צבעונים’ 2018, 484 עמ’
מאת משה גרנות
קראתי לרשימה זאת בשם “מפעל חיים” כי נראה לי שמפעל מונומנטאלי כביר ממדים כמו זה שלפנינו מתנסה בו אשת/איש־רוח רק פעם בחיים. בספר שלפנינו מכונסים 870 שירים מאת 547 משוררים שתאריך לידתם נע בין המאה החמישית לספירה – לשנת 1995, שירים שנכתבו בעיקר בעברית, אבל גם ביידיש, ערבית־יהודית, אנגלית, רוסית, צרפתית, סלובקית, ספרדית ופורטוגלית, כשהנושא הוא השפה העברית, שפה שאין לה אח ורע בלשונות העמים בשרידותה כלשון ספר במשך 1700 שנים, ובתחייתה כלשון חיה במאה ושלושים השנים האחרונות.
ד”ר לאה צבעוני, מחברת האנתולוגיה, היא בלשנית, שחיברה ספרי הדרכה בדיוקי לשון, מו”ל ועורכת קפדנית ומוערכת (ראו את שירה של בתה, יעל צבעוני, המתארת בהומור את קפדנותה של אימה בעריכת ספרים ואת שמירתה על טהרת השפה העברית – עמ’ 461). היית מצפה שמפעל כביר כגון זה שלפנינו יופק בידי גוף ציבורי, או למצער, שיהיה ממומן על ידי גוף ציבורי, או מצנט, והינה, האנתולוגיה הזאת מומנה בידי העורכת והמו”לית עצמה, עם סיוע (די זניח לטעמי) מצד קרן יהושע רבינוביץ’ וקרן אקו”ם.
יש תחום שהמעיינים בספרים מן המין הזה דשים בו בלי תשומת לב מיוחדת, ואני מתכוון לאפאראט – זה אומנם מעין ספח לעיקר, אבל צריך לתת את הדעת להשקעת העבודה הגדולה של המחבר/ת כדי להקל על הקורא את ההתמצאות בספר. המחברת של ספר זה טרחה לציין את שנת הלידה של המשוררים שבאסופה, ולגבי אלה שהלכו לעולמם – את שנת הפטירה, היא מציינת את המקורות מהם הובאו השירים, את שם המשורר המופיע בכתובים, ואת שמו בתעתיק עברי עדכני. בסוף הספר ימצא הקורא את רשימת השירים בסדר אלף־בית, רשימת המשוררים והמתרגמים בסדר אלף־בית ללשונותיהם השונות.
החטיבה הראשונה בספר משתרעת על פני כ־450 שנה, הלא היא תקופת הפיוט שלפני תור הזהב בספרד. מוזכרים משוררים ידועים כמו יניי, אלעזר קליר, סעדיה גאון ואהרן בן משה אשר (המאה העשירית), ממשפחת אנשי המסורה בטבריה, שכצפוי, מאדיר את 22 האותיות של השפה העברית, ומסתבר שבעקבותיו הלכו עשרות משוררים שהעלו על נס את ייחודן של אותיות האלף־בית. למשוררי ימי הביניים, כמו משה אבן עזרא, מצטרפים גם גדולי המשוררים של תקופת התחייה, כמו ח”נ ביאליק, ש’ טשרניחובסקי, זלמן שניאור, ש”י עגנון, לוין קיפניס,אבא קובנר, נעמי שמר, מרים ילן שטקליס, שהוסיפה נופך של הומור בשיר הילדים שלה על אל”ף־בי”ת (על ההומור בשירים בנושא הרציני שלפנינו – ראו להלן), וכאמור, עשרות רבות של שירים נוספים.
החטיבה הבאה היא חטיבת משוררי תור הזהב בספרד, והיא מתחילה בדונש בן־לברט (920–990), כשמורגשת בשירו, המוקדש למנחם בן סרוק, השפעת הפרוסודיה הערבית. אזכיר כאן רק את “האריות בחבורה”: ר’ שלמה אבן גבירול, שמתרכז בשירו בדקדוק ובטעמי המקרא, יהודה הלוי שמעמיד את השפה הברורה לעומת שפות העילגים. יהודה אל חריזי, מחבר המקאמה ‘תחכמוני’. כמוהו, וכרבים אחרים, מקוננים על קפיאתה של השפה משום שבני ישראל למדו לדבר בלשונות העמים. לחטיבה הזאת ניתן אולי לשייך גם את ישראל נג’ארה שחי בארץ ישראל כמאה שנים אחרי גירוש ספרד, ואת שלום שבזי שחי בתימן במאה ה־17.
החטיבה הבאה שייכת לתקופת ההשכלה, והראשון המוזכר באסופה הוא דוד פרנקו מנדס, איש אמסטרדם (1713–1792), שהשפיע על אבי תנועת ההשכלה, הלא הוא נפתלי הרץ ויזל. שניהם מבכים את ירידת כבודה של לשון הקודש. שלום הכהן חוזה עתיד של פריחה לשפה, ומשה מנדלסון, הנחשב לשמש העולה בתקופת ההשכלה, משבח בשירו את שפתם העשירה של משוררי ימי הביניים, ולועג לחרזנים בני דורו. אדם הכהן מכתיר את השפה העברית לאם כל השפות, ומקווה שהאל יחדש את נעוריה. גם שמואל דוד לוצטו מבכה את אובדן תפארתה של הלשון בעטיה של הגלות הארוכה. בשירתו של מיכה יוסף לבנזון (מיכ”ל) אנו פוגשים את הקריאה “עורי נא עורי, שפה עברייה” שממנה, כנראה, נבחר השם לאסופה כולה (ראו קריאות דומות בשיריהם של אברהם ברוך מני ושל שלמה צאלח גבאי).
בחיר משוררי ההשכלה הוא י”ל גורדון, שמרד בממסד הדתי של ימיו, עדיין מדבר על שפת קודש, אך גם מתייחס אליה כאל שפת לאום, שאסור לה לגווע. ברגע של ייאוש הוא שואל “למי אני עמל?” ומקווה שהשפה האהובה תרוחם. כצפוי, המשוררים המשכילים שוללים לחלוטין את הז’רגון (היידיש) ומעדיפים את השפה העברית ברורה.
י”ל פרץ (1852–1915), מבין פורצי הדרך לתקופת התחייה, מדבר בשירו על יופייה של השפה שהפכה נוכרייה עבור עם ישראל. בדור הזה מופיעים רבים אחרים, ביניהם נ”ה אימבר, מ”מ דוליצקי, דוד פרישמן, שמעון פרוגואחרים. לוז תקופת התחייה מתחיל בש’ בן־ציון וח”נ ביאליק, שהמחברת בחרה לאסופה מכל יצירתו דווקא שיר ביידיש – “דאס לעצטע ווארט”. הלל לשפה ימצא הקורא גם ב”עמא דדהבא” של שאול טשרניחובסקי. אנו פוגשים אצל משוררים אלה פחות להט דתי כלפי השפה, ודגש על הצד הלאומי. ברוח זאת כתבו גם אורי ניסן גנסין, קדיש יהודה סילמן, אליעזר שטיינברג, זאב ז’בוטינסקי, יעקב כהן ושמשון מלצר. יהודה קרני מברך על כך שהעברית, שהיתה שפת תפילה, נעשית לשון חומרית. זלמן שניאור ואביגדור המאירי מברכים על כך שהעברית הפכה לשפת הדיבור בתל־אביב.
בתקופה הזאת (עד אמצע המאה ה־20) מוזכרים רבים וטובים, ביניהם: יעקב שטיינברג, אלישבע (יליזבטה איוונובה ז’ירקובה־ביחובסקי, נוצרייה שעלתה לארץ וכתבה עברית), אבשלום פיינברג, רחל, יצחק לבני, דויד פוגל, ישורון קשת, אסתר ראב, אברהם רגלסון, שמעון הלקין, יצחק למדן, עזרא זוסמן, שמעון לוזון, יוכבד בת מרים, אמיר גלבוע, שלמה טנאי.
בשיר מרנין לב מתארת נורית יובל, יוצרת בת זמננו, איך הסבתא נלחמה כנגד הלעז ונגד בליל השפות שאליהן נקלעו בני ישראל בשבעים גלויות, והינה נכדיה שהתחנכו על משנתה החמורה, הם מתכתבים עם מחשבים תוך שימוש במונחים אנגליים. כצפוי גם אבשלום קור כועס על כך שבתל־אביב, העיר העברית הראשונה, רוב השלטים הם בלועזית.
מכמיר לב הוא שירו של חיים לנסקי המשורר הגולה לגולאג של סטלין, כשהוא מביע התפעלות אמונית ממש לנס שקרה לו כשהשפה העברית הגיעה אליו מהירדן אל נהרות הדון והנייבה.
חנניה רייכמן שר בנינוחות על השפה הצברית. יעקב אורלנד זועם על התגברות העגה על השיח (דאווין, ערסים, בבל”ת – וכו’ מילים שממלאות את המילון של דן בן אמוץ ונתיבה בן־יהודה), ומגנה את הלעזים שחדרו לשפה. כמוהו מגנה את הלעזים גם דן אלמגור, הגם שהשפה שלו רכה יותר. בין מגיני השפה הבוטים, כצפוי, הוא יונתן רטוש הקורא לעקור מהלב כל ביטוי נוכרי. ייתכן שמנחם בן הולך בעקבותיו ומציע כי מי שחי בארץ ישראל ודובר עברית, ייחשב לישראלי בלי קשר לדת ולמוצא. עלי מוהר נמצא בקוטב הנגדי למנחם בן – ב’שיר השיירה’ (המושר כל כך יפה בפי אריק איינשטיין), העולים היהודיים (!!!) מכל הגלויות בבואם ארצה מחיים את השפה.
גאון השירה הארץ־ישראלית הוא, כמובן, נתן אלתרמן, שמברך על העברית שבשלטי החוצות, וגם על השגיאות שבהם. הוא מברך על העברית שבשוק, ומתפעל משמואל הנגיד שלימד את בנו יהוסף בן התשע את השפה, והילד הגיע לרמה כזאת עד כי הצליח להעתיק את שיריו של אביו. הוא מתפעל, כמו רבים אחרים, מהתעוזה שלאליעזר בן־יהודה לדבר רק עברית בימים שבארץ שרר מגדל בבל של שפות.
יוסי גמזו מתאר איך פגש בחלומו את אליעזר בן־יהודה, שהתלונן על מצבה של העברית. ירון לונדון שר על אליעזר בן־יהודה שחלם בלילה על מילים חדשות בעברית, והשפה לא הכירה את עצמה בהפציע השחר. יהושע טן־פי מקשר בין הנאמנות לעברית ובין הנאמנות לשטחי ארץ ישראל – ויתור על “ארץ ישראל השלימה” כמוה כוויתור על נכס השפה. כידוע, דעה פוליטית דומה היתה גם לנתן אלתרמן, למשה שמיר ולחיים גורי, המופיעים, כמובן מאליו, גם כן באסופה זאת.
הומור הוא מצרך נדיר כשמדברים על מעריצי השפה העברית, ובכל זאת יש אחדים שנוקטים דרך זאת: שיריו המחויכים של אלתרמן “מעשה בחיריק קטן” ו”מעשה בפ”א סופית” – וחבל שלא הובאו שירים אלה במלואם. גם שיריהם של משה שפריר ודן אלמגור יגרמו לקורא לחייך. נימה של הומור ימצא הקורא גם בשירה של רות אלמגור־רמון על התפתלויותיה של האקדמיה ללשון העברית אם לשים קמץ או פתח במילה “ארגז”, ובשירו שליורם טהרלב המתאר כיצד למד עברית דווקא מהמורה למוסיקה – יהודה שרתוק. כצפוי, גם חיים חפר כתב את המקאמות שלו בהומור, וכמוהו גם דני סנדרסון.
תלמה אליגון־רוז מגחיכה את מערכת החינוך: ילד “שפוט” של התנ”ך פונה אל המורה בלשון תנ”כית, והמורה מוציאה אותו מהכיתה. צור ארליך מתאר בהומור את צרותיו של העורך הנתקל בבורות לשונית, ואת “הכורח” שחשים דוברי “העילית” להשתמש בלעזים ובסיומות “ארמיות”.
הגם שבדור המדינה דיבור עברי בשוק ובמכולת כבר אינו סנסציה, בכל זאת המשוררים מרבים להתפעל מהתופעה ההיסטורית הבלתי רגילה הזאת, ולהביע רחשי אהבה כלפיה. בין המתפעלים – יהודה עמיחי, טוביה ריבנר, אמנון שמוש, אריה סיוון, משה בן שאול, עזריאל קאופמן, לאה נאור, גליה טופול, רבקה מרים, רפי וייכרטועוד. המשורר שהביע את אהבתו לשפה העברית בציורים מעולם הארוס הוא יעקב ברזילי: הוא רוקד עם האותיות שלה, מחזר אחריה, מקנא לה כנגד אלה שאינם מכבדיה. בכיוון הארוטי פונה גם יונה וולך המכנה את השפה העברית “סקסמניאקית”, כי בניגוד לאנגלית היא עומדת על דיוק בין זכר לנקבה בשמות גוף, במספרים ובפעלים.
המשורר דוד אבידן היה הקיצוני שביוצרים שעברו הליך של חילון כלפי השפה – הוא מחליט שהשפה העברית איננה אהובה, ובוודאי שאיננה מבע אלוהי –היא בעיניו אחוזתו הפרטית!
משוררים רבים באסופה מתארים את המאבק הנערך בנפשם בין העברית ובין שפות האם, או השפות שרכשו לאורך חייהם. לרשימה זאת אמנה את משה בסוק, לאה גולדברג, יצחק גנוז, איתמר יעוז־קסט, יהודה גור אריה,רירי סילביה מנור, יואל נץ, רינה לוינזון, שלמה אביו, אהוד מנור (לא על עצמו, כמובן, אלא על מי שעדיין חולם בספרדית), יוסף כהן־אלרן, קרן אלקלעי־גוט, מלכה נתנזון, רבקה תפארת חקק, בלפור והרצל חקק, רינה גינוסר(בשמם של העולים מפולין), דליס אללוף־מימון, שושנה ויג (רשימה חלקית).
יש המתכחשים לאהבתם לשפה העברית, ומראים אפילו סימנים של התנכרות, ביניהם נמנה את ארז ביטוןשמפגין עם עברית הפרברים כנגד עברית של רוול, שמעון בוזגלו שמשפחתו העדיפה להגר לצרפת, מתי שמואלוף שכותב גרמנית באותיות עבריות, ואלמוג בהר המכנה את העברית שפה חירשת, ואת הערבית כשפה המסתתרת מאחורי תריסי העברית. סמי שלום שטרית מביע התנגדות לעברות השמות, ורועי חסן שמאמין כי אישה אנאלפביתית, שיודעת ליצור שירה ממצרכי מזון, עשויה להדהים אפילו את אליעזר בן־יהודה.
קבוצה קטנה, אך מעניינת באסופה היא קבוצת הישראלים דוברי הערבית מזה דורות, שיוצרים גם בשפה העברית, אלה הם נעים עריידי, סלמאן מצאלחה, ותאמר מסאלחה שמקונן על כך שהנכבה גירשה את השפה הערבית.
באסופה יש מספר לא מבוטל של שירים שעניינם השפה העברית, אבל הם כתובים בשפות אחרות, כפי שצוין ברישא של רשימה זאת. רוב השירים הם ביידיש: אליהו בחור, מארק ורשבסקי עם השיר מכמיר הלב על הרבי שמלמד ילדים קטנים אל”ף בי”ת כשהאח בוערת, קדיה מולודובסקי המזכירה מורה לעברית שתלמידיו נספו בשואה, אברהם סוצקובר, שגם כן מזכיר כיצד מורה מלמדת ילדים בגטו, והם הולכים ומתמעטים באקציות, ורבים וטובים אחרים.
מבין השירים הכתובים בשפות אחרות, אזכיר אחדים: היינריך היינה, אלזה לסקר־שילר, פול צלאן (גרמנית), ג’והן מילטון, צ’ארלס רזינקוף (אנגלית), גיום דה סאלוסט דו ברטאס, דוד סידרסקי (צרפתית), מרג’ורי אגוסין(ספרדית), שמעון פרוג, ד’ סתר (רוסית), מרדכי בן יחייא בצ’אייב (תאג’יכית־יהודית).
אני מודה שהכברתי מילים, ועם הקורא הסליחה, אבל באמת אפילו לא גירדתי בקצה הציפורן את השפע שהספר הזה מציע לאוהב הספרות והשפה העברית. ספר מעורר התפעלות – מפעל חיים.
ד"ר משה גרנות, מקור ראשון
כל מי שהעברית יקרה לליבו ראוי שיחזיק בביתו את הספר הזה וירבה להידרש לו כדי להתענג על שבח הלשון. וגם אם יש כאן חרוזים בנליים, הם אינם מגמדים את הדברים הנפלאים ששרו לעברית מיטבי השיר ועשירי הלשון במשך אלפיים שנה ועד הימים האלה ממש. תבורך לאה צבעוני על כינוס השירים ועל העונג שעתידה האסופה להסב לקוראיה.
פרופ' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית
הספר רב-הפנים שלפנינו מזמין את הקורא למסע מרתק בן אלפי שנים ביצירתם של משוררים דתיים וחילוניים, עטורי הילה או נשכחים, לאומיים או אישיים. על מקצתם אנו יודעים ריבוא פרטים ועל אחרים רק מעט מאוד. את כולם צירפה וצָרפה לאורך ההיסטוריה אהבת העברית: את אלה שנשארו נאמנים עד אחרון ימיהם לאחת מלשונות היהודים האחרות, דוגמת היידיש שרבים ממשורריה מיוצגים כאן, ואת אלה שספגו את העברית כבר מראשית הווייתם, יצרו רק בה וראו בקיומה את טעם חייהם.
פרופ' רפי וייכרט, משורר וחוקר
האנתולוגיה של ד"ר לאה צבעוני ובעריכתה, עורי שפת עבר: אלפיים שנות שירה על השפה העברית, היא מפעל מונומנטלי, פרי יוזמה של אדם אחד, המעמיד במרכז לא רק את זיקתו של העם היהודי לשפה העברית, אלא גם את זיקתו של העם היהודי לתרבות ישראל, לארץ ישראל ולשפת יידיש ותרבותה.
באנתולוגיה מובאים מאות שירים מאת כ-550 משוררים. בהם עשרות שירים הממחישים את זיקתה של לשון ותרבות יידיש למורשת המילֶנרית של עם ישראל – מהם מובאים במקור ביידיש בליווי תרגומים לעברית, שירים בעברית שבולטת בהם הזיקה ללשון ותרבות יידיש כלולים אף הם באנתולוגיה זאת.
האנתולוגיה של ד"ר לאה צבעוני מצטרפת למגמה עכשוית ומבורכת במדינת ישראל, המדגישה בשנת השפה העברית שהוכרזה במדינה, את האוּניָה הפרסונלית והפן הדו-לשוני יידיש ועברית, המאפיין את תרבות יהודי מזרח אירופה. לשון וספרות יידיש היו תמיד חלק מתרבות דו-לשונית (יידיש ועברית), וזיקה זאת לא נותקה עד היום, בניגוד לדעות סטראוטיפיות שרווחו ועדיין רווחות בציבוריות הישראלית. לשון יידיש ותרבותה מקיימות מאז ומעולם זיקה הדוקה וחיונית לשפה העברית, לעם ישראל ולארץ ישראל ולחזון של מדינה יהודית.
האנתולוגיה של ד"ר לאה צבעוני מצטרפת, אם כן, לתפיסה אינטגרטיבית המאמצת את לשון ותרבות יידיש כאבר חיוני ומתפקד בתמונת העתיד של עם ישראל לדורותיו.
פרופ' יחיאל שיינטוך
לאה היקרה, כל הכבוד על מפעל הענקים. יש בו אוצרות על אוצרות של שירה.
יקיר בן-משה
לאה יקרה, מדהים! איזו מקהלה אדירה, איזה מגוון, איזה מפעל!
פרופ' חמוטל בר-יוסף
לאה יקרה, מלאה הערכה לפועלך הענק. ללא ספק השלמת נדבך חשוב בתרבותנו. אוצר בלום שמקומו ראוי בכל בית של השפה העברית.
מיכאל קאופמן
בשני העשורים האחרונים ראו אור בעברית כמה וכמה אסופות שירה מרתקות ומרחיבות אופקים. רוב האסופות האלה היו ממוקדות מבחינה תמטית בעניינים קרובים במיוחד ללב עורכיהן. בהקשר זה ראויות לציון כדוגמאות מאלפות אנתולוגיות מעולות כגון "בעט ברזל"שערכה טל ניצן (הוצאת חרגול, 2005) והתמקדה בשירת מחאה מאמצע שנות ה–80 של המאה הקודמת ועד לאמצע העשור הראשון של המאה ה–21; "תום ותהום" בעריכת יורם ורטה וירון דוד (הוצאת עם עובד, 2009), אנתולוגיה שעניינה תפילת הקדיש בספרות העברית; "מלכה עירומה" בעריכת דורית ויסמן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013), אסופה הכוללת שירת מחאה חברתית נשית; ו"מחאת כפיים", אנתולוגיית שירה חברתית שערכו גלעד מאירי, נועה שקרג'י ודורית ויסמן (הוצאת מקום לשירה, 2013). אסופות אחרות, אחדות מהן טובות לא פחות מאלה שצוינו כאן, עסקו בשירה מעמדית, בשירי תפילה, במשחק הכדורגל ובחיי היום־יום.
הספר "עורי שפת עבר", אסופה שליקטה וערכה ד"ר לאה צבעוני, גם הוא יצירה הממוקדת בעניין הקרוב ללב היוצרת שלו — השפה העברית, קורותיה לדורותיה והסתכלותם של היוצרים בה והיוצרים המתעניינים בה על הלשון, על ייחודה ועל מאפייניה. גילוי נאות מחייב אותי לציין כי בין 464 עמודיו של המבחר המקיף והממצה, עמוד אחד (434) כולל שלושה משירי, אבל גם אלמלא היה נכלל ולו רק שיר אחד משירי באסופה, לא היה לי מנוס מלטעון בהן צדק כי האנתולוגיה "עורי שפת עבר" היא ספר יפה להפליא ומעשיר עד מאוד.
יצירה זאת כוללת מלבד מבואות נאים, שחיברו נשיא האקדמיה ללשון העברית, משה בר־אשר, פרופ' רפי וייכרט ועורכת האסופה, ארבעה סוגים של יצירות שירה, כפי שהם מסווגים מתחת לכותרת המשנה של הספר: שירים, פואמות, פזמונים ושירי ילדים. ההערות הטכניות הנלוות לספר שמופיעות מיד בראשיתו ותוכן העניינים המצורף באותו עמוד מקילים מאוד על הקריאה בהמשך ומבהירים היטב הן את מבנה היצירה והן אחדים מן העקרונות החשובים שהנחו את העורכת בבחירת החומרים המשובחים שיימצאו במכלול. ההערה האחרונה, זאת המתייחסת לתיקונים, להערות ולתוספות שיתקבלו בברכה לקראת המהדורה הבאה, מעניקה מקום לתקווה שמהדורה נוספת אכן תראה אור.
אסופת השירה המוגשת עתה לקוראי שפת עבר ומתמקדת בלשונם טומנת בחובה אוצר עצום, ששיריו מעניקים ראיית עומק על העברית והיצירה בה. מכיוון שהעורכת תחמה את היצירות הכלולות בספרה מבחינת איכותן, אבל לא הציבה להן גבולות חד־משמעיים של זמן, ימצאו קוראי הספר שירה החל מתהילים קלז ("על־נהרות בבל שם ישבנו גם־בכינו") ומ"בשלושים ושתיים נתיבות" מאת מחבר לא ידוע, וכלה בשיריהם של תמר חלוצי, ילידת 1990, ועמנואל יצחק לוי, יליד 1995. לא רק מבחינת הזמן לא הוגבלו היוצרים הכלולים בספר, אלא גם מבחינת המקום שבו כתבו את יצירותיהם, ואפילו מבחינת שפת המקור שבה נכתבו היצירות. בגלל הזיקות ההדדיות בין העברית, דובריה והכותבים בה ובין היצירה על לשוננו בשפות אחרות ובמקומות אחרים, אין להתפלא שבאסופתה של צבעוני כלולים גם שירים שנכתבו במקור ביידיש, בערבית־יהודית, באנגלית, ברוסית, בגרמנית, בצרפתית, בסלובקית, בספרדית ובפורטוגלית. שירים אלה תורגמו לעברית ומכיוון שרבים מהם מככבים באנתולוגיה גם בלשון המקור וגם בתרגומם העברי, מובן שיש בהם ערך מוסף כפול ומכופל.
ב"דבר העורכת" כתבה צבעוני כי ככל שגדל האוסף שעליו שקדה, כן התרחקה מסיומו. התמזל מזלם של הקוראים בני זמננו ולמרות משא הדורות והקושי להחליט מה ייכלל ומה ייוותר בחוץ, הצליח המיזם המפואר לקרום עור וגידים. במלותיה של צבעוני עצמה, באסופת "עורי שפת עבר" מצאו את מקומם 547 משוררים ומתרגמים ו–870 שירים.
קריאת האסופה מראשיתה ועד סופה היא מפעל בפני עצמו, פרויקט המצריך לא רק עניין וזמן, אלא גם כושר ריכוז. מכיוון שמבחר השירים מתקדם לאורך ציר הזמן המבוסס על שנת הולדתם של המשוררים הכלולים באנתולוגיה, מתאפשר לקוראים להתוודע למאפיינים סגנוניים מובהקים של הלשון ושל הספרות, שהיו מקובלים יותר או פחות בקרב כותבים כאלה ואחרים בכל תקופה ותקופה של התפתחות השפה. בבחירותיה של צבעוני, המתמקדות עניינית, רובן ככולן, ביצירות שנגיעתן ללשון היא בלתי אמצעית, יש עושר אדיר ויופי מיוחד. בדרך המעלה על הדעת באופנים רבים את יוזמתה החלוצית של נילי דגן באתר האנתולוגיה המקוונת לשירה עברית, הצליחה גם צבעוני ליצור בספר הנוכחי מבחר המצביע על גישה פלורליסטית ודמוקרטית בהכללת חומרים בעלי חשיבות עילאית מבחינת זיקתם לעניין הנדון באסופה.
ברור שהעורכת שליקטה את חומרי אסופתה וגיבשה את היצירה לפי מיטב הבנתה לא תוכל להשביע את רצון הכל. יהיו מי שדעתם לא תהיה נוחה מהכללתם של שירי פזמונאים במחיצת שירי משוררים. אחדים עשויים לא להבין מה לשירת ימי הביניים ולשירי ילדים, ואחרים עלולים לא לרוות נחת מן העובדה שמשוררים ומשוררות שהם אינם מעריכים, או אולי אינם רואים בהם כלל ועיקר משוררים, כלולים בספר. אולם היריעה הרחבה שצבעוני פורשת במבחרה מעניקה לספר מכנה משותף נאות ורחב בהרבה מהעדפות אישיות כאלה ואחרות של קוראים קטנוניים ותובעניים במיוחד גם יחד.
במסגרת אותו מכנה משותף סביר להניח שאין בין אוהביה הנאמנים של העברית אף קורא ואף קוראת שלא ימצאו בספר עמודים רבים של שירה מרגשת, נפלאה, קסומה ומפעימה, המיטיבה להבהיר מאינספור זוויות והיבטים מהו טיב ייחודה של הלשון העברית ואיך הצליחה שפה עתיקת יומין זו, בדומה ליוונית ולסינית, לשמש מנוע יצירה למגוון גדול של אנשים בני ארצות, חברות, תרבויות ודורות, שאין ביניהם בהכרח שום קשר פרט לזיקה המקשרת ביניהם — זיקתם לשפה העברית.
מטבע הדברים לא נגרע מן האסופה הזאת חלקם של משוררים הכותבים על העברית באהבה, בערגה, בהשתאות ובהתפעלות, אולם באותה אנתולוגיה נמצא גם מקום לאלה הסונטים בדוברי השפה או מבקרים אותם. אך טבעי הוא שבמארג הססגוני שחיברה צבעוני נגלה ריבוי הפנים של הכותבים בעברית והכותבים על העברית, וטוב שבספר הגדוש ביופי יכולים להתקיים אלה לצד אלה שביעות הרצון והכאב, הניכור והאחווה, הכישוף והכעס, ההתאהבות והסלסול הטרגי. "עורי שפת עבר" הוא ספר גדול וכבד, המעורר מחשבות מעמיקות ומעניק לקוראיו שפע של תובנות רעננות. אם אי אפשר לקוות שיימצא בביתו של כל אדם קורא עברית, אולי ראוי למרות זאת לייחל שבכל ספרייה בארץ יהיה לפחות עותק אחד של הספר המצוין הזה.
רמי סערי, הארץ ספרים
