כמו שם־העצם שם־התואר (או: התואר) הוא קטגוריה לעצמה.  המאפיין העיקרי של שם־התואר הוא תיאור תכונה של מישהו או משהו המיוצג בשם־העצם. שם־התואר מציין הן את התכונה הן את בעליה. שתואר כמו לבן, יפה או מתוק למשל איננו מתאר את התכונה בלבד למֵדים מן העובדה שהתכונה של הלבן היא לובן, של היפה היא יופי, של המתוק היא מתיקות או מֶתֶק וכיו"ב. כל לבן, יפה או מתוק יכול אפוא להיות חי, דומם או צומח שיש לו תכונת הלובן, היופי או המתיקות, כלומר מילים אלו מתארות את התכונה ואת נושאהּ גם יחד. מלכתחילה נועד שם־התואר לתאר את שם־העצם, שכן הוא המקנה לשם ספציפיקציה, אולם השם המתואר טמון בו. בשפות נוטות כמו עברית יש להבלעת המתואר בתואר ביטוי תחבירי מובהק בהתאמת המין והמספר של התואר לשם־העצם. בעברית אותו משקל יכול לייצג הן שם־עצם הן תואר.

שם־תואר יכול להופיע גם ללא שם־העצם שאותו הוא מתאר, ובמקרה כזה יהיה מתואר ספציפי ברור מן ההקשר או ישות סתמית כלשהי: [האדם] הרשע הזה מעצבן; אבן שזרק [אדם] טיפש אחד לבאר מאה [בני אדם] חכמים לא יוכלו להוציאה. העובדה ששם־התואר יכול להופיע ללא מתואר ספציפי אין פירושה שהתואר הופך לשם־עצם. כיוון ששם־העצם מובלע בו, אפשר לוותר בנסיבות מסוימות על שם־עצם מפורש ולהסתפק בתואר.

כמו שם ־העצם שם־התואר יכול להיות נסמך (בצירוף שהוא תואר בעצמו: יְפה תואר, שְחור זנב) או סומך (בית החולה, חסידי השוטים). בשני צירופי הסמיכות האחרונים החולה או השוטים אינם כינויים של בני אדם מסוימים. אין מדובר בהם בבית של אדם חולה מסוים או  בחסידים של בני אדם המוגדרים שוטים אלא הם שמות־תואר ללא גרעין חיצוני שם־עצם. ואולם כאשר שם־תואר חָדֵל לשמש ציין של תכונה ספציפית אלא משמש לציון של ישות מסוימת, כי אז הוא הופך לשם־עצם של ממש. למשל: המילה מתנחל התייחדה בעברית בת ימינו למי שמקום מושבו בשטחים שמעבר לגבולות שביתת הנשק של 1949 ("הקו הירוק") על בסיס הצורה המקראית התנחל. המילה עובד מציינת מי שמועסק ועל פי רוב מקבל שכר בעד העסקתו. בתולדות העברית החדשה שימשה המילה זקן שלוש פעמים ככינוי ספציפי לאדם מסוים: פעם אחת כאשר הייתה כינויו של פנחס רוטנברג, מייסד חברת החשמל ("הזקן מנהריים"), פעם שנייה כאשר כונה כך יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, ובפעם השלישית – כאשר התייחדה ככינויו של ראש הממשלה הראשון דויד בן־גוריון, אשר למפלגתו, מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ־ישראל), הייתה ססמת בחירות "הגידו כן לזקן".

התואר יכול להיות גזור פועל (בינוני) או שקול במשקל מיוחד (מָהיר, צַדּיק) או גזור שם (מלכותי) או גזור תואר (טיפשי). אם הוא גזור פועל, הוא שקול במשקל מיוחד שקשור לבניין מבנייני הפועל, ואם הוא גזור שם או גזור תואר נוספת לו ִי בין שהיא נוספת לצורת השם או התואר במישרין כגון תצפיתי, שולחני; נוראי, טיפשי, בין שהיא נוספת לבסיס שמני בלתי־עצמאי של שם מסוים כמו מדיני מן מדינה, התחלתי מן התחלה גופני מן גוף וכיו"ב. פה וָשם חדרה הסיומת ִיסט (ist) למילים עבריות, נוסף על המילים השאולות שהיא משמשת בהן, לציון תכונה. לעתים תבוא אחריה גם ִי. למעשה, באותן מילים, לפניהן, מובלעת גם ִי העברית משום שה־ִיסט מצטרף בעצם לבסיס שהוא עצמו מסתיים ב־i כך שתנועת ה־i של ה־ִיסט מתמזגת עם ה־ ִי העברית: ביצועיסט(י)< ביצועי; משיחיסט(י) < משיחי; מכביסט(י)< מכבۦי.