רגע של קריאה

 

בכל בוקר הייתי רוחצת את קים בנהר ונזהרת לבל יחדרו לפיו טיפות מהמים השורצים אמבות וטפילים. את מי הנהר ששתינו היינו מרתיחים במשך עשרים דקות ומעבירים אותם בפילטר מיוחד בתוך כד חרס. גם את הירקות שאכלנו שטפנו במים מזוקקים וטפטפנו עליהם כמה טיפות יוד לחיטוי. בוקר אחד הכה קים על המים בצהלה והטיפות הרעילות שטפו על פניו. בערב החל לשלשל ולהקיא. אחוזת בהלה רצתי אתו לביתם של גַּסְפָּר ודומינגה. בטווח של קילומטרים רבים לא היה רופא. השקיתי אותו בשיקוי עשבים מיוחד שרקחה לי דוֹמינגָה, וללא הועיל. הוא הקיא ושלשל גם ביומיים הבאים, חומו עלה והוא שכב בזרועותיי חלוש ומייבב. כל הלילה נשאתי אותו בזרועותיי, לבי מכווץ מצער ומפחד, ובבוקר הסתערתי על אריק מיד כשפקח את עיניו.
"קים הולך למות," זעקתי, "מה נעשה?"
"אין בררה," אמר אריק בפנים חיוורים מדאגה. "ניסע לרופא במָרָבָּה."
הלבשתי את קים בבגדים חמים ולקחתי את שארית החיתולים החד-פעמיים שנותרו לי. דומינגה אמרה לי שגם פרנסילאה  צריכה להיבדק אצל הרופא, וגם גַּסְפָּר ודוֹמינגָה הצטרפו אלינו לנסיעה בסירה למָרָבָּה. אריק ישב לצדי וגַּסְפָּר נהג בסירה.
גַּסְפָּר נסע מהר ככל שאפשר לו המנוע הקטן של הסירה, וכעבור כמה שעות  בנהר הגענו. הרופא הזקן, שריד לגזע ספרדי עתיק שהגיע לאזור מאות שנים קודם לכן, הרגיע אותי ואמר שהתינוק שלי לא בסכנת חיים. הוא לקח דגימות מהשלשול של קים, בדק את פרנסילאה, ושלח אותנו לסיבוב בעיירה עד שיתקבלו התוצאות. מצאנו מקלט מהגשם הפתאומי הכבד בדוכן שומם על יד המזח, שתינו קפה וחזרנו למרפאה. הרופא בישר לנו שיש לקים סוג מסוים של אמבות נפוצות באזור, אבל לא מסוכנות מאוד. הוא הניח יד רכה על כתפי ואמר שהתינוק יבריא, שבתוך שלושה ימים מהרגע שיתחיל לקבל את התרופה יחלפו השלשולים. נשמתי נשימה עמוקה וחשתי כמו טובע שנחלץ ממצולה. גַּסְפָּר זירז אותנו לצאת מיד לדרך בחזרה כדי להגיע לאי לפני רדת החשכה.